השיחות הפנימיות
אדם נוסע בכביש, לפתע פנצ'ר בגלגל. מסתבר שהג'ק אינו תקין, אין אפשרות להחליף את הגלגל.
בעודו מביט אנה ואנה, רואה אור מרוחק מבליח בלב החשיכה. מקווה ששם ימצא ג'ק. מתחיל ללכת לכיוון האור כדי למצוא ג'ק על מנת להרים את האוטו ולהחליף את הגלגל.
הדרך ארוכה. הולך... ומתחיל לחשוב,
"אגיע לבית ואבקש להשאיל מהם את הג'ק. האם יתנו לי? למה שיתנו? הם הרי לא מכירים אותי, מי ערב להם שאחזיר ולא אעלם עם הג'ק?"
"אולי אציע להם עירבון?" ,"אציע לשלם על כך"... ,"יצחקו עלי?"... ,"לא ירצו לתת לי"...
"איזה אנשים לא נחמדים"
"מה אני, פראייר?"...
"אני שונא אותם"...
"בחיים לא הייתי מתייחס כך למישהו שהיה בא אלי באמצע הלילה לבקש עזרה"...
אט אט מתלקחת בו חמתו...
וכך ממשיך בלכתו בחשיכה, חושב מחשבות, מחשב חישובים, מריץ במוחו מקרים ותגובות, וחמתו עולה בו לאט ובטוח.
לבסוף הוא מגיע אל הבית, דופק בדלת, פותח לו בעל הבית, על פניו ארשת פנים מודאגת ומבטו שואל
ואז, בחורנו החביב... הכל מתפרץ ממנו -
"לך לעזא...", "לך תישר...", "לא צריך את הג'ק שלך"...
מה היה לנו כאן?
סיפור זה מדגים יפה מהי שיחה פנימית. בשיחה פנימית זו, עוטפות אותנו מחשבות ו"מטביעות" אותנו, בדרך כלל מחשבות מעכבות. אנו מנהלים שיחה עם עצמנו, שואלים, עונים, דנים, מתווכחים עם האחר, ויכוח הקיים במוחנו. שיחה המתחילה ונגמרת בין אוזנינו, ובדרך כלל לא חורגת ממרחב גופנו.
גם חלקים נוספים מגופנו מעורבים בתרחיש - הזעם, תחושת העלבון והפגיעות, דפיקות לב , לעיתים אף זיעה, תהליכים גופניים.
סיפור הפנצ'ר מתאר שיחה פנימית קיצונית למדי.
שיחות פנימיות פוגשות אותנו באירועים רבים למדי בחיינו.
"הם בטח לא אוהבים אותי",
"אני בטח לא אצליח",
"אף אחד לא ירצה אותי כי אני ... מידי, לא מספיק ... יותר מידי ...,"
הבוס בטח חושב שאני...,
"אם אומר עכשיו ..., בטח יחשבו שאני ..., יצחקו ממני... על כן לא אומר כלום, אשתוק כדג".
"הם בטח לא יסכימו להעלות לי את המשכורת".
"היא לא תסכים..."
"הוא לא סופר אותי..."
ועכשיו, בואו נבדוק כמה פעמים בחיינו ויתרנו:
על מה שרצינו להגיד,
על רגש שרצינו לבטא,
על מטרה שרצינו להשיג,
על קשר עם אדם אותו רצינו לפתח,
על אהבה שרצינו להעניק,
על יכולת שרצינו לממש,
כמה ויתרנו על עצמנו? על מי שאנחנו? על מה שיש לנו לתרום, לתת, להעשיר את הסובבים?
כמה מפח נפש היה שם?
האם הסיבות לכך היו אמיתיות? האם זו המציאות או שהיא רק בראשנו?
שיחות פנימיות קיימות במוחנו כל הזמן, למעשה מוחנו עובד "שעות נוספות" ומייצר שיחות פנימיות, אירועים ותגובות, מחשבות משונות, מעין פטפוט מוחי אינסופי. קשה מאוד לעצור ולמנוע זאת, יחד עם זאת ניתן, להקטין את השפעתן של אלו המזיקות.
אציע כאן דרך להתמודדות:
כאשר מחשבה מרפה עוברת לנו בראש,
? נהיה מודעים לכך שאולי מדובר בשיחה פנימית.
? נשאל את עצמנו - האם זה נכון? האם אני בטוח שמחשבה זו הוא המציאות? האם יכול להיות שאני טועה?
? מה הסיכון בהיענות למחשבה, כלומר לתת לה לנהל אותי- מה אני עלול להפסיד? לחליפין, מה הסיכוי בכך שאתמודד איתה ולא אתן לה לנהל אותי?
? עדיף לרשום זאת לעצמנו ולהתבונן במילים. המילים על הכתב עושות את הנושא בהיר וממוקד יותר ואז קל יותר להחליט ולקבל את האומץ להתמודד עם השיחה הפנימית.
לא פשוט אך מומלץ ואפשרי...
אדם נוסע בכביש, לפתע פנצ'ר בגלגל. מסתבר שהג'ק אינו תקין, אין אפשרות להחליף את הגלגל.
בעודו מביט אנה ואנה, רואה אור מרוחק מבליח בלב החשיכה. מקווה ששם ימצא ג'ק. מתחיל ללכת לכיוון האור כדי למצוא ג'ק על מנת להרים את האוטו ולהחליף את הגלגל.
הדרך ארוכה. הולך... ומתחיל לחשוב,
"אגיע לבית ואבקש להשאיל מהם את הג'ק. האם יתנו לי? למה שיתנו? הם הרי לא מכירים אותי, מי ערב להם שאחזיר ולא אעלם עם הג'ק?"
"אולי אציע להם עירבון?" ,"אציע לשלם על כך"... ,"יצחקו עלי?"... ,"לא ירצו לתת לי"...
"איזה אנשים לא נחמדים"
"מה אני, פראייר?"...
"אני שונא אותם"...
"בחיים לא הייתי מתייחס כך למישהו שהיה בא אלי באמצע הלילה לבקש עזרה"...
אט אט מתלקחת בו חמתו...
וכך ממשיך בלכתו בחשיכה, חושב מחשבות, מחשב חישובים, מריץ במוחו מקרים ותגובות, וחמתו עולה בו לאט ובטוח.
לבסוף הוא מגיע אל הבית, דופק בדלת, פותח לו בעל הבית, על פניו ארשת פנים מודאגת ומבטו שואל
ואז, בחורנו החביב... הכל מתפרץ ממנו -
"לך לעזא...", "לך תישר...", "לא צריך את הג'ק שלך"...
מה היה לנו כאן?
סיפור זה מדגים יפה מהי שיחה פנימית. בשיחה פנימית זו, עוטפות אותנו מחשבות ו"מטביעות" אותנו, בדרך כלל מחשבות מעכבות. אנו מנהלים שיחה עם עצמנו, שואלים, עונים, דנים, מתווכחים עם האחר, ויכוח הקיים במוחנו. שיחה המתחילה ונגמרת בין אוזנינו, ובדרך כלל לא חורגת ממרחב גופנו.
גם חלקים נוספים מגופנו מעורבים בתרחיש - הזעם, תחושת העלבון והפגיעות, דפיקות לב , לעיתים אף זיעה, תהליכים גופניים.
סיפור הפנצ'ר מתאר שיחה פנימית קיצונית למדי.
שיחות פנימיות פוגשות אותנו באירועים רבים למדי בחיינו.
"הם בטח לא אוהבים אותי",
"אני בטח לא אצליח",
"אף אחד לא ירצה אותי כי אני ... מידי, לא מספיק ... יותר מידי ...,"
הבוס בטח חושב שאני...,
"אם אומר עכשיו ..., בטח יחשבו שאני ..., יצחקו ממני... על כן לא אומר כלום, אשתוק כדג".
"הם בטח לא יסכימו להעלות לי את המשכורת".
"היא לא תסכים..."
"הוא לא סופר אותי..."
ועכשיו, בואו נבדוק כמה פעמים בחיינו ויתרנו:
על מה שרצינו להגיד,
על רגש שרצינו לבטא,
על מטרה שרצינו להשיג,
על קשר עם אדם אותו רצינו לפתח,
על אהבה שרצינו להעניק,
על יכולת שרצינו לממש,
כמה ויתרנו על עצמנו? על מי שאנחנו? על מה שיש לנו לתרום, לתת, להעשיר את הסובבים?
כמה מפח נפש היה שם?
האם הסיבות לכך היו אמיתיות? האם זו המציאות או שהיא רק בראשנו?
שיחות פנימיות קיימות במוחנו כל הזמן, למעשה מוחנו עובד "שעות נוספות" ומייצר שיחות פנימיות, אירועים ותגובות, מחשבות משונות, מעין פטפוט מוחי אינסופי. קשה מאוד לעצור ולמנוע זאת, יחד עם זאת ניתן, להקטין את השפעתן של אלו המזיקות.
אציע כאן דרך להתמודדות:
כאשר מחשבה מרפה עוברת לנו בראש,
? נהיה מודעים לכך שאולי מדובר בשיחה פנימית.
? נשאל את עצמנו - האם זה נכון? האם אני בטוח שמחשבה זו הוא המציאות? האם יכול להיות שאני טועה?
? מה הסיכון בהיענות למחשבה, כלומר לתת לה לנהל אותי- מה אני עלול להפסיד? לחליפין, מה הסיכוי בכך שאתמודד איתה ולא אתן לה לנהל אותי?
? עדיף לרשום זאת לעצמנו ולהתבונן במילים. המילים על הכתב עושות את הנושא בהיר וממוקד יותר ואז קל יותר להחליט ולקבל את האומץ להתמודד עם השיחה הפנימית.
לא פשוט אך מומלץ ואפשרי...